פסק-דין בתיק ע"ו 15994-09-12

1.         המערער יליד 1982, סובל ממחלת נפש (סכיזופרניה פרנואידית), רווק, מתגורר בבית אמו, בצפון הארץ.

2.         בגלל מחלתו אושפז המערער בעבר 5 פעמים, מהם פעם אחת בכפייה. לאחרונה הוא שוחרר מאשפוז באוגוסט 2011. מאז חודש מאי 2012, חדל ליטול את תרופותיו ומצבו החל להתדרדר בהדרגה. הוא המעיט באכילה ושתיה, ניתק קשרים עם אנשים, הסתגר בחדרו, סרב לאכול ולשתות, וכן נוצל כספית על ידי אחרים.

3.         עקב ההתדרדרות במצבו נקלע המערער למצב פסיכוטי שהיה מאופיין באי שקט פסיכומוטורי קיצוני ובהתנהגות הלוצינטורית. נגרמה פגיעה ניכרת בשיפוטו והתנהגותו הייתה מסוכנת לזולת. עקב כך הוצאה כלפי המערער הוראת אשפוז מיום 4.7.12, אשר הוארכה לאחר מכן.

            ביום 18.7.12 העריכה הוועדה הרפואית כי המערער מסוכן לעצמו ולאחרים ברמה גבוהה והאריכה את האשפוז עד ליום 25.7.12.

            ביום 25.7.12 האריכה הוועדה את האשפוז למשך חודש נוסף, עד ליום 25.8.12, שכן עדיין היה המערער, כמוסבר בדו"ח הוועדה, "שרוי במצב פסיכוטי הלוצינטורי פעיל, המתבטא במחשבות שווא בהפרעות בהתנהגות", עד כי הוא מהווה סיכון פיזי מידי לעצמו ולזולתו וזקוק לטיפול במסגרת אשפוז.

4.         הדיון האחרון בפני הוועדה הוא מיום 22.8.12. מצבו של המערער מתואר בהפניית הרופאים מיום 20.8.12. הם כתבו כי המערער "עדיין שרוי במצב פסיכוטי חריף עם סיכון פיזי לעצמו ולסביבתו בעקבות תוכן פסיכוטי (מחשבות שווא של גדלות ורדיפה עם תוכן מיני, הזיות שמיעה, הפרעות באפקט) עם השפעה ניכרת על התנהגותו ועם פגיעה חמורה בשיפוט".

            הרופאים ביקשו כי הוועדה תאריך את האשפוז למשך חודש נוסף.

5.         הוועדה ראתה להאריך את האשפוז למשך חודשיים, עד ליום 22.10.12. היא העריכה כי הסיכון שבמערער הוא ברמה גבוהה לעצמו ולאחרים לאחר שבבדיקה היה המערער "מוזנח בהופעתו, נראה רזה וחיוור, 'קפוא' (אקסטרה-פירמידלי). מגלה הפרעות בולטות בהלך החשיבה, בתוכן החשיבה מחשבות שווא פרנואידיות, נמצא בקשר ישיר עם אלוהים באמצעות נחש, שרוי במצב פרנואידי חריף, ללא כל תובנה למצבו. שיפוט ובוחן מציאות לקויים."

            הוועדה נימקה את החלטתה: "מדובר בחולה סכיזופרני השרוי במצב פסיכוטי פעיל מתבטא במחשבות שווא של רדיפה, עם השפעה ישירה על התנהגותו ועקב כך התנהגותו בלתי צפויה ומסוכנת. הוועדה סבורה כי מחלתו של המטופל ומצבו הנפשי כיום פוגעים בכושר שיפוטו ובכושרו לביקורת המציאות במידה ניכרת וכתוצאה מכך הוא עלול לסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מידי."

6.         המערער חולק על החלטה זאת של הוועדה ומבקש להשתחרר מבית החולים שכן לדעתו הוא "חש שיפור משמעותי" במצבו הנפשי. הוא מלין על כך שלא נשמרו הכללים בנוגע לאשפוזו על ידי מתן כדורים בכוח, והכדורים עצמם גרמו לו "חוסר מנוחה קיומי". לאחר שייצא מן האשפוז בקשתו היא כי ישהה בסביבה תומכת שתעזור לו להשתקם. בבית החולים אין לו חברים והוא צריך אותם "כמו אוויר לנשימה".

7.         המשיבה סבורה שהחלטת הוועדה סבירה ואף מתחייבת ממצבו הנפשי של המערער ובשל הסכנה הנשקפת ממנו, ולפיכך אין להתערב בה.

8.         חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק) קובע תנאים להמשך האשפוז בכפיה, כמפורט בסעיפים 6-9 של החוק, אליהם מפנה סעיף 10 של החוק. תנאים אלה, פרט לאחד הראוי לדיון, במקרה דנן, התמלאו לגבי המערער, כמפורט בהחלטת הוועדה, שכן הוא שרוי במצב פסיכוטי בגלל מחלת נפש, תוך פגיעה ניכרת בכושר שיפוטו ובכושרו לביקורת המציאות ומסכן את עצמו ואת הזולת סיכון פיזי ממשי ומוחשי, בין מידי ובין שאינו מידי. נפנה בקשר לכך להתנהגותו האלימה כשהובא לבדיקה פסיכיאטרית ולתוכן מחשבות השווא המקננות בו.

9.         יש להתייחס לדרישה שבסעיף 10(ג) של החוק, הקובע כי הוועדה תוכל להאריך את האשפוז "לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל". בקשה כזאת, מטבע הדברים, צריכה לכלול את הפרטים הנוגעים לעניין, כפי שהם נראים ובאים לידי ביטוי במחלקה בה מאושפז החולה. עברו, התנהגותו, הערכת הסיכון שבו, אבחון מחלתו, פרטים ואירועים חריגים במהלך האשפוז; ההתקדמות, אם ישנה כזאת כתוצאה מן הטיפול, לקראת הטבה או רמיסיה; המלצה לגבי החופשות, וכו'.

10.        הבקשה צריכה, כאמור לעיל, להיות מנומקת. הוועדה עצמה איננה בית משפט. היא גוף מעין שיפוטי, המבסס את החלטותיו בעיקרו של דבר על הערכות ומסקנות רפואיות ובצידן מסקנות ונתונים שיש בהם פן רפואי ופן משפטי כאחד, וכן החלטות שעיקרן במישור המשפטי. מסיבה זאת מותב הוועדה כולל שני רופאים ומשפטן והחוק אינו מסתפק בהרכב של רופאים בלבד.

11.        בהקשר זה ניתן להתייחס לשאלה באיזו מידה צריכים הרופאים לפרט את העתירה בסיום הערכתם הרפואית המעודכנת, היא המסמך המהווה את ה"בקשה (ה)מנומקת בכתב", המונח בפני הוועדה.

            באשר לבית משפט, מקובל כי בית המשפט אינו מעניק סעד אל מעבר לזה שהתבקש בתובענה המונחת בפניו. אינני סבור שכלל זה צריך לחול ישירות, כמו שהוא, ובאופן קפדני, על עבודת הוועדה. הרופאים יכולים בהפנייתם להמליץ על הארכת האשפוז ואין זה מן ההכרח שהם ינקבו בבקשתם תקופה מסוימת. ההארכה הראשונה על ידי הוועדה מוגבלת מראש "לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושה חדשים" (סעיף 10(ג)(1) של החוק). בבקשות הנוספות התקופה לא יכולה לעלות על שישה חודשים.

            אם הרופאים ראו להמליץ על הארכה לתקופה של חודש והוועדה משתכנעת מן החומר שבפניה ומבדיקתה כי מצבו של החולה חמור, עד כי נדרשת, לצורך טיפול במחלתו ולשם הטבה במצבו תקופה ארוכה יותר, לא הייתי שולל מן הוועדה סמכות זאת. יחד עם זה, ראוי כי הוועדה תעשה שימוש זהיר בהחליטה על הארכת האשפוז מעבר למה שמבוקש על ידי הרופאים, תוך שתנמק זאת היטב ובמפורט בהחלטתה.

12.        מן החומר שבפני ומהחלטת הוועדה עולה שיש מקום של ממש לחשוב שאשפוזו של המערער יידרש למשך מלוא תקופת החודשיים, כפי שהחליטה הוועדה, אך בהחלטתה הוועדה לא התייחסה לכך שהיא מאריכה את האשפוז מעבר למה שביקשו הרופאים ולא נימקה זאת בצורה מפורטת ומפורשת.

13.        לאור האמור, אני מקבל את הערעור באופן חלקי ומחזיר את הדיון אל הוועדה למתן החלטה משלימה אשר תתייחס לנושא האמור לעיל, היינו לכך שהיא מאריכה את האשפוז למשך חודשיים בעוד שהרופאים ביקשו הארכת האשפוז לתקופה של חודש אחד בלבד, ותנמק זאת.